פסק-דין בתיק בע"מ 1930/14

השופט נ' הנדל:

1.        מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש 39394-01-14 (כב' השופטים מ' דרורי, ב' צ' גרינברגר ור' כרמל) מיום 6.3.2014, במסגרתו התקבל ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש 44422-12-13 (כב' השופט ש' אלבז), וניתנה החלטה לפי סעיף 15 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק האמנה), לפיה מדינת ישראל היא מקום המגורים הרגיל של ילדתם הקטינה של הצדדים, והרחקתה לאנגליה על ידי המבקשת הייתה שלא כדין, כמשמעותה בסעיף 3 לתוספת לחוק האמנה.

           אקדים ואציין כי נכון לכתיבת שורות אלה, בהליך המרכזי המתנהל באנגליה ניתן פסק דין לטובת המבקשת, אשר קבע כי לא בוצעה חטיפה על ידה, ואין להשיב את הילדה לישראל. בית המשפט באנגליה התייחס להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בהסתייגות. בכוונת המשיב לערער על פסק דין זה, ומשום חששה של המבקשת מפני האפשרות שערכאת הערעור באנגליה תעניק משקל שונה, רב יותר, להחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בישראל - הוגשה הבקשה שלפנינו.

           לאור מצב עניינים זה, סבורני כי אין חשיבות ממשית באם בית משפט זה יביע את דעתו בסוגייה העיקרית בה נחלקו בתי משפט קמא, והיא קביעת מקום המגורים הרגיל של הילדה. בית המשפט האנגלי פסק בניגוד להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, בנימוק כי בנסיבות העניין קביעתו של בית המשפט המחוזי מוגבלת אך לעניין סעיף 15 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים -  1980 (להלן: האמנה). בכך צעד בית המשפט האנגלי בדרכו של בית המשפט המחוזי, אשר הסתייג בעצמו מכוחה המחייב של החלטתו. כלשונו, הכרעתו אותה הגדיר כ"חוות דעת משפטית", אינה נשענת על "[...] חקירה מעמיקה שמטרתה קביעה מחייבת בשאלת מקום מגוריו הרגיל של הקטין, שהיא שאלה שבה יעסוק בית המשפט הדן בהליך העיקרי להחזרת ילד חטוף" (עמ' 16 לפסק הדין).

           במבט ראשון המסקנה האמורה, לפיה אין זה נחוץ כי בית משפט זה יתייחס לשאלה האם התרחשה חטיפת הילדה או לא, עשויה להביא למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הרי לא תינתן רשות ערעור אם אין בפתרונה של הסוגייה שעמדה במחלוקת כדי להשפיע על תוצאות ההליך, אפילו אם עולה בעניין שאלה משפטית חשובה ורחבה (רע"א 9636/08 המועצה הדתית ראש העין נ' שמריה(27.4.2009)). דברים אלו יפים הם גם במובנם הרחב. דהיינו, יש לבחון את השפעת קבלת או דחיית הבקשה על ההליך העיקרי המתנהל באנגליה.

           אולם, דווקא המשקל המועט בלאו הכי שניתן להחלטתו של בית המשפט המחוזי על ידי בית המשפט באנגליה - יש בו כדי להצביע על גישה משפטית נגררת, מוטעית לדעתי, של ערכאות קמא, בכל הנוגע לבקשת המשיב למתן ההחלטה לפי סעיף 15 לחוק האמנה. לנוכח זאת, ולנוכח העדר דיון ממשי בסעיף זה על ידי בית המשפט העליון עד כה, מצאתי לנכון להתייחס לעניין שהובא לפתחנו ולהבהיר את הסוגייה הכללית העולה ממנו. החשיבות המשפטית הרחבה של הבקשה אינה בתוצאה, אלא כפי שיוצג להלן - בדרך. אם כך הדבר, לאור מעמדה הייחודי של האמנה המתמקדת בחטיפות ילדים, ובשל רגישות שיתוף הפעולה בין המדינות החברות לאמנה וחלוקת העבודה הנכונה ביניהן, יש מקום להעניק רשות ערעור. לשון אחר, הגם שעניינם הפרטני של הצדדים שלפנינו אינו מצדיק דיון כשלעצמו - ואכן לא אדון לגופה של המחלוקת שהתעוררה -  תצמח תועלת מהבהרת הקשרו של סעיף 15 לאמנה ותכליתו במישור הכללי.

רקע

2.             המבקשת והמשיב נישאו ברוסיה בשנת 2001, עברו לאנגליה בשנת 2004 ולהם בת משותפת שנולדה בשנת 2006. הזוג התגרש בשנת 2009. באפריל 2010 בית המשפט באנגליה, בהסכמת ההורים, נתן צו בעניין משמורת והסדרי ראייה בין השניים. בצו נקבע בין היתר כי מקום המגורים הרגיל של הילדה הוא באנגליה ו-וויילס, ונדרשת הסכמת ההורים בכתב על מנת להוציאה משם. בנוסף נקבע שדרכוני הילדה - בריטי, ישראלי ורוסי - יופקדו בידי עורך דינה של המבקשת.

           ההחלטה לעבור לישראל נפלה בחודשים מאי-יולי 2013. קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לטיב הסכמתם למעבר ומטרתו. לדברי המשיב, המעבר נועד למגורים לצמיתות ונעשה בהסכמה מלאה של המבקשת, על אף שזו לא באה לידי ביטוי בכתב. מנגד, המבקשת טוענת כי היא נעתרה לבקשתו של המשיב בשל לחץ כלכלי שהפעיל כלפיה. כמו כן, מטרת הנסיעה מבחינתה הייתה הסדרת דרכונה הישראלי, הליך במסגרתו נדרשה להתגורר בישראל למשך שנה, והיא לא התכוונה להישאר בישראל מעבר לכך. בתחילת חודש יולי 2013 עבר המשיב להתגורר בירושלים עם אישתו החדשה. זמן קצר לאחר מכן עברו המבקשת והילדה להתגורר בדירה שכורה במרכז הארץ, והילדה החלה ללמוד בבית ספר תורני באזור. בין התאריכים 8-18.12.2013 שהתה הילדה אצל המשיב, בעוד המבקשת שהתה באנגליה ושבה ביום 16.12.2013. בתאריך 18.12.2013 טסה המבקשת עם הילדה חזרה לאנגליה, ללא ידיעת המשיב וללא כוונה לשוב לישראל. בעקבות כך הגיש המשיב ביום 20.12.2013 תביעה בבית המשפט בלונדון להחזרת הילדה לישראל על פי האמנה.

           בד בבד עם ההליך שהחל להתנהל באנגליה, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים על פי סעיף 15 לחוק האמנה, בה ביקש מבית המשפט לקבוע כי הרחקת הילדה מישראל על ידי המבקשת הייתה שלא כדין. לאחר שבית המשפט לענייני משפחה שמע ראיות בהיקף רחב, קבע הוא כי מקום המגורים הרגיל של הילדה עובר להרחקתה מישראל נותר באנגליה. כתוצאה מקביעה זו, נפסק כי אין בית המשפט בישראל רשאי לתת החלטה לפי סעיף 15 לחוק האמנה, היות ולשון הסעיף דורשת כי היא תינתן רק על ידי רשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד. יתרה מזאת, בית המשפט לענייני משפחה ציין כי אף לו ישראל הייתה מקום המגורים הרגיל של הילדה, הצו שניתן באנגליה בשנת 2010, לפיו אנגליה היא מקום המגורים הרגיל של הילדה, עודנו בתוקף. לפיכך על בית המשפט האנגלי להידרש לסוגיה ולא בית המשפט בישראל.

           ערעור המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים התקבל. בית המשפט לערעור דן בתכלית סעיף 15 לחוק האמנה, והגיע למסקנה כי היות ומדובר בהליך המתנהל בדחיפות, במעמד צד אחד וללא נוכחות הילדה, המדינה ממנה נדרשת חוות הדעת, היא ישראל, אינה נדרשת לניהול הליך מקדמי מלא לקביעת מקום המגורים הרגיל של הילדה. שאלה זו תתברר לעומקה בבית המשפט הדן בהליך העיקרי. מסקנה זו הובילה אותו לקביעה לפיה לצורך סעיף 15 לחוק האמנה, ישראל היא מקום המגורים הרגיל של הילדה. באשר לחוקיות הרחקתה של הילדה מישראל, קבע בית המשפט המחוזי כי זו הייתה שלא כדין משום שניתן לפרש את הצו האנגלי שניתן בשנת 2010 בגמישות ולאפשר הסכמה בעל פה להוצאת הילדה מאנגליה, וכן לנוכח הפגיעה בזכויותיו ההוריות של המשיב לפי הדין הישראלי.

           באשר להליך העיקרי המתנהל בימים אלו באנגליה, בית המשפט המוסמך קבע כאמור, כי מקום המגורים הרגיל של הילדה בעת הוצאתה מישראל נותר אנגליה ו-וויילס ופרק הזמן בו שהתה בישראל לא שינה זאת. לפיכך, הילדה שוהה באנגליה כדין, ועל תביעת המשיב להחזירה לישראל להידחות. בית המשפט האנגלי התייחס בפסק דינו להליכים אשר התנהלו בישראל, באומרו כי החלטת בית המשפט המחוזי ביחס למקום המגורים הרגיל הוגבלה לחוות דעת ראשונית לצרכי סעיף 15 לאמנה בלבד, תוך הכרה כי בית המשפט באנגליה הוא שיחליט בסוגיה, ואין חוות הדעת הישראלית מחייבת אותו.

           כפי שצוין, בשל חששה של המבקשת שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ישפיע על הליך הערעור באנגליה לטובת המשיב, עתרה היא בבקשה למתן רשות ערעור. מבלי להביע כל עמדה בדבר סיכויי הערעור באנגליה, חששה של המבקשת אינו מצדיק דיון לגופה של הסוגייה הקונקרטית שהובילה למחלוקת אשר נפלה בין שתי הערכאות הקודמות. עם זאת, רקע הדברים הוצג כדי לעורר את השאלה הכללית: הכיצד על בתי המשפט בישראל להתייחס לבקשה המוגשת לפי סעיף 15 לחוק האמנה? כפי שיוסבר, דעתי היא כי במקרה דנן נכון היה לדחות את בקשת המשיב לפי סעיף זה מבלי להכריע בה לגופה. על מנת להבהיר את הדברים - ראוי להתייחס למקומו הנכון של סעיף 15 לחוק האמנה, מטרתו ותכליתו.

המסגרת הנורמטיבית - חוק האמנה וסעיף 15

 3.       האמנה, אשר אומצה עד כה על ידי 66 מדינות, באה להתמודד עם התופעה המתפשטת של חטיפה בינלאומית של ילדים על ידי אחד מהוריהם (Rona Schuz, The Hague Child Abduction Convention a Critical Analysis 1 (2013)). היא נחתמה בשנת 1980, נכנסה לתוקפה בשנת 1983 ואומצה בישראל בשנת 1991 עם חקיקת חוק האמנה. יעדיה עוגנו בסעיף 1 לאמנה. האחד, להבטיח את החזרתם המיידיתשל קטינים שהורחקו ממדינתם או לא הוחזרו אליה שלא כדין. האחר, הבטחת כיבוד הדדי של זכויות המשמורת והביקור ביעילות על ידי המדינות החתומות. אם כן, למעט במקרים חריגים המנויים באמנה ומפורשים בצמצום (ראו לדוגמה סעיף 13 לאמנה), האמנה דוגלת בהחזרת המצב לקדמותו, טרם חטיפת הילד באם הייתה כזאת, ובהשבתו של הילד למקום המגורים הרגיל שלו באופן מהיר, אשר ימנע פגיעה נוספת בו, תוך שיתוף פעולה בין המדינות. הליך משפטי לפי האמנה אינו קובע את זכויות ההורים כגון זכותם למשמורת, אלא פוסק בדבר הפורום המדינתי אשר ידון בכך. ברם, ישנה חשיבות רבה להליך המהיר לפי האמנה בשני מובנים. האחד,מנקודת מבטו של הקטין המסוים על ציר חוויות חייו והנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מהימשכות ההליכים. האחר, ככלי הרתעתי כללי הנלחם מיידית נגד תופעת החטיפה על ידי הורה וכנגד האפשרות כי ההורה החוטף, בעקבות שיהוי ההליך, יהא בגדר 'החוטא יצא נשכר'.

           סעיף 15 לחוק האמנה, שהוא מושא הבקשה שלפנינו, מהווה ביטוי לשיתוף הפעולה האמור. וזו לשונו:

"הרשויות השיפוטיות או המינהליות של מדינה מתקשרת רשאיות, לפני הוצאת צו להחזרת הילד, לדרוש שהמבקש ישיג, מרשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, החלטה או קביעה אחרת שהרחקתו או אי החזרתו נעשתה שלא כדין כמשמעותן בסעיף 3 לאמנה, במידה שניתן להשיג החלטה או קביעה כאמור באותה מדינה. הרשויות המרכזיות של המדינות המתקשרות יסייעו עד כמה שאפשר למבקשים להשיג החלטה או קביעה כאמור".(ההדגשה אינה במקור)

דהיינו, הרשויות המוסמכות במדינה בה מתנהל ההליך העיקרי רשאיות לפנות למדינת מקום המגורים הרגיל של הילד, ולהיעזר בה על מנת לברר האם הוא יצא ממנה שלא כדין לפי סעיף 3 לאמנה. לפיכך, סעיף 3 עומד במרכז הבמה ומהווה חלק מובנה מסעיף 15, שכן הוא מגדיר מתי ילד הורחק שלא כדין מהמקום אשר נקבע כי עליו להימצא בו. בשל חשיבותו של הסעיף, ראוי להציגו:

"הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר -